מוות בעריסה, אנחנו צריכים לדבר על זה

תסמונת מוות בעריסה היא ה-סיוט בה' הידיעה של כל הורה לתינוק שאך זה נולד.

הפחד מהנורא מכל. אני יכול גם לספר לכם שאין אולי חוויה מצמררת וקשה יותר כל שהיא, עבור רופא תורן במיון ילדים מאשר לקבל הורה שפורץ פנימה בזעקות שבר עם גופת תינוק קרה על הידיים. אין פה מילת גוזמה אחת ויחידה. זה ר-ע ונורא.

מאז 1992 עת הוכנסה באופן גורף ההמלצה להשכיב תינוקות ישנים על גבם יש לשמחתנו צניחה משמעותית במספר מקרי המוות בעריסה.

לבד מענין ההשכבה, לא מעט גורמי סיכון נוספים ידועים – והמלצות בצידן – המפחיתים תמותה, כגון הימנעות מעישון במהלך ולאחר ההריון, הימנעות מהשכבת התינוק במיטת ההורים ומהנחת מיני אמצעים ״פרוותיים״ או אחרים העשויים לגרום לחנק בסמוך אליו,

המלצה להניק ולתת לתינוק מוצץ לשינה ועוד (ההנחיות הרשמיות של האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים).

א-ב-ל שימו אלף אלפי לבבות לנתון הבא: מתן חיסוני שגרה לתינוקות מפחית משמעותית – אולי עד כ 50% לפי ה AAP) את הסיכון לתסמונת מוות בעריסה.

כל הנל גם יחד לא מפריע כהוא זה לטוענים מתנגדי החיסונים לפרסם בראש חוצות את העובדה כי תסמונת מוות בעריסה אף היא (!), כמו אוטיזם ורבות אחרות – זכתה להיכנס למועדון האקסלוסיבי של ״תופעות לוואי מחיסונים״.

אולי מישהו מהם יתנדב להסביר את הסטטיסטיקה המוצגת בצילום מויקיפדיה או באתר ה AAP – וכיצד, למרות ה-ע-ל-י-ה בשיעור והיקף חיסוני השגרה בעשרות השנים האחרונות הפלא ופלא שכיחות הארעות התסמונת הנוראית דווקא יורדת?

כי אליבא דה-טענתם שמוות בעריסה הוא תופעת לוואי של חיסונים לי אין הסבר הגיוני לזה.

ושוב. אם על הדרך אפשר לגרום לעוד אמא עבריה יסורי מצפון עד קץ ימיה על שהעזה לחסן את הילד ואבוי מה קרה.. אז מה טוב.

אם רק רוצים ומוכנים ללמוד – פתאום העולם ברור יותר

שם: ד"ר יובל האןyhahn[1]

מומחה ברפואת ילדים, 
בוגר בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית והתמחות באסף הרופא.
אב ל 3 ילדים.