שלבקת חוגרת – מיטל מספרת

סבתא שלי והשלבקת החוגרת שהרגה אותה

סבתא שלי הייתה תמיד דמות מאוד דומיננטית בחיי ובחיי המשפחה שלי. היא הייתה המטריארכית וזה היה ברור ומובהק לכולם. כל סוף שבוע וכל חג כמובן, ארוחות משפחתיות שהייתה מבשלת לבד ולא מוכנה שאף אחד יעזור. כך גם בניקיון הבית, בכביסה, בסידורים מחוץ לבית, בעזרה לילדים שלה ולנכדים. היא הייתה מאוד פעילה ומלאת אנרגיה ושמחת חיים. כולנו, ללא יוצא מן הכלל, אהבנו אותה מאוד.

לפני בערך 10 שנים, בסוף שנות השבעים לחייה, משהו השתנה. תחושות ביד (אולי גם פריחה – אני כבר לא זוכרת) שהובילו לכאבים חזקים. בהתחלה לא התייחסה יותר מדי והאשימה את זה בכך שעובדת קשה מדי. אך כשזה לא עבר הלכה לרופא, ואז לעוד רופא, ואז לעוד רופא. אף אחד לא הצליח לאבחן את זה. לא ידעו ממה זה נגרם ולמה זה לא עובר.

סבתא התחילה לקחת תרופות, תרופות לכל מיני מחלות שהרופאים החליטו שאולי זה זה ותרופות נגד הכאבים. התרופות לא עזרו והכאבים ביד הלכו והתחזקו. סבתא התחילה לבשל פחות ופחות (בישול זה היה הדבר שלה) ולהיות פחות פעילה. התרופות נגד הכאבים התחילו להשפיע עליה ותחושות העייפות והכבדות שליוו אותן בלטו עליה במיוחד.

יום אחד, אחרי בדיקות מקיפות ותקופה ארוכה של כאבים, זיהה אחד הרופאים את המחלה והכריז שמדובר ב"שלבקת חוגרת", במיוחד אחרי שסבתא ענתה לשאלה שנשאלה וסיפרה כי היה לה אבעבועות רוח כשהייתה ילדה קטנה. "אין מה לעשות" אמר הרופא, יש לחיות עם הכאב ולקוות שהוא יעבור.

הכאב לא עבר, הוא רק החמיר וסבתא לקחה יותר ויותר תרופות נגד כאבים. מרוב כאב היא אף ניסתה כל מיני מרפאים מכשפים ותרופות "וודו" והיא וסבא בזבזו עשרות אלפים, אם לא יותר, של שקלים על מנת לעזור ולהקל על הכאב של סבתא. דבר לא עזר, מלבד המורפיום שהיווה איזו הפוגה קלה מהכאב (אך גם היתה הפוגה ממוחה של סבתא שהתנהגה כמו אדם מכור לסמים קשים אחרי כל מנה כזו).

יום ארור אחד, לפני כמעט 5 שנים, אחרי שסבתא לקחה את מנת המורפיום שלה נגד הכאב היא מעדה בבית, נפלה וקיבלה מכה בראש. בהתחלה נראתה בסדר ואף ישבה עם הוריי, דודתי וסבא שלי ודיברה איתם. אך אחרי כמה שעות היא איבדה את ההכרה.

בבית החולים הרופא הודיע שאין מה לעשות ושהמוח שלה כבר איננו. אבא שלי התקשר אליי בוכה לספר לי את מה שקרה, זה לא היה צפוי, סבתא הייתה חולה, אבל לא במחלה סופנית. אחרי כמה שעות כבר הייתי על טיסה חזרה לארץ (גרתי בארה"ב באותה תקופה). ראיתי את סבתא, פעם אחרונה בחיי, מחוברת למכונת הנשמה. היא כבר לא הייתה סבתא שלי. היא הייתה רק מעטפת של מישהי שאהבתי מאוד.

באותו הלילה סבתא נפטרה. זה היה קשה לכולנו, והכי הרבה לסבא שלי שחי איתה יותר מ-60 שנה. אילו רק היה חיסון אז, אולי סבתא הייתה מתחסנת ולא חולה במחלה הארורה הזו שלקחה אותה מאיתנו בעודה בחיים.

ומעבר לכאב ולצער שלנו, אני לא מאחלת לאף אחד לעבור את הסבל היומיומי שסבתא שלי חיה איתו במשך שנים עם המחלה הארורה הזו.

 

שם: מיטל