שלבקת חוגרת – בתיה מספרת

חליתי באבעבועות רוח כשהייתי בת שנה וקצת. אני כמובן לא זוכרת דבר מהמחלה, רק שמועות על הניסיונות של ההורים לוודא שלא אגרד. בזמנו חשבתי שהיא עברה לגמרי בלי להשאיר מזכרות, חוץ מצלקת קטנה על הפנים.

23 שנים אח"כ, חזרתי משבועיים של טיול רגלי אינטנסיבי, וכיפי, מאוד. אחרי מקלחת מדהימה, כמו שתמיד מרגישות מקלחות בסוף טיול, הלכתי לישון וקמתי בבוקר שלמחרת עם כאב ראש. הרבה שתייה לא עזרה. בהמשך נוסף גם חום, ולאחר יומיים נוספים הופיעה פריחה מוזרה בצד ימין של הגוף. התייעצות קצרה עם הרופאה-לעתיד הקרובה הובילה לקביעה "זה הרפס זוסטר, שלבקת חוגרת. לכי לרופאה!". הלכתי. הרופאה הייתה צריכה רק להציץ בפריחה כדי לאשש את האבחנה (למרות שלא סיפרתי) – הפריחה מאוד אופיינית למחלה – וקיבלתי כדורים אנטי-וירליים.

כמה ימים לאחר מכן, בשישי בערב מהלך בילוי עם חברים, הרגשתי מין נימלול באצבעות ומעט בקרקפת. זה עבר מעצמו ולא ייחסתי לזה חשיבות – סתם נרדמה האצבע מבחינתי. מאוחר יותר הגיע הקטע המפחיד. בדרך חזרה הביתה ישבתי ליד הנהג, ידיד, ולא הצלחתי למצוא מילים. כל משפט לקח כאילו נצח. ידעתי שמשהו לא בסדר והתקשרתי לרופאה-לעתיד. היא מיד שמעה שקורה משהו מוזר ובסופו של דבר הגענו לבית חולים שיבא בשישי מאוחר בלילה. מחכים. קבלה. מחכים. בדיקות. כדי לשלול דלקת קרום המוח היו צריכים לעשות לי דיקור מותני, שזה נוראי, גם בלי מתמחה שעובד משמרות של 26 שעות ברציפות ולכן בקושי נשאר ער כשהוא מחדיר את המחט הכואבת הזו. אחרי כמה ניסיונות כואבים המתמחה החליט לקרוא למתמחה בפנימית, שהיה הרופא הבכיר במיון באותו הזמן. הוא היה מאוד עסוק והתפנה לבדיקה רק בסביבות 5 לפנות בוקר. אני זוכרת במיוחד את העייפות שלו, העיניים שלו היו אדומות מאוד, אבל לא הייתה ברירה. אחרי כמה ניסיונות הוא הצליח, אבל זה עדיין כאב מאוד, ולא יכלתי לשכב על הגב למספר ימים אחר כך. הסימפטומים הנוירולוגיים שהיו עברו אחרי כמה זמן ונשארתי מאושפזת במחלקה נוירולוגית עם תרופה אנטי-וירלית לוריד, 3 פעמים ביום. בעשר בבוקר, שש בערב ושתיים בלילה. לתרופה הייתה נטייה "להרוס ורידים", והורידים שלי בעייתיים, מה שהביא להמון המון דקירות וכאב, וירידות ליליות למיון בשלוש בלילה כי העירוי נדפק וצריך שוב למצוא וריד, והמתמחה שלא ישן צריך לנסות לדקור אותי שוב. למזלי משפחתי הייתה שם איתי בכל רגע, אפילו בלילות הארוכים והקשים.

אחרי קצת יותר משבוע מתיש, כואב, ומייאש – השתחררתי מבית החולים. דבר אחד טוב יצא מזה – התחיל הסמסטר (אמנם בשבועיים איחור מבחינתי) ומי היה מאמין שאני אשמח כל כך לשבת בשיעור, אפילו בשיעור הכי משעמם, ואעריך את העובדה הפשוטה שאני לא בבית חולים?