שלבקת חוגרת – אדם לוין מספר

יש וירוסים, כמו הרפס זוסטר(זה שגורם לאבעבועות רוח), שאנחנו לא מקדישים להם הרבה תשומת לב.

אבל כשהם באמת היו שם בחוץ, אנחנו עוד היינו קטנים מדי לשים לב.

אני נדבקתי מילדה חולה שהגיעה לגן, והדבקתי את אחי הגדול.

אני הייתי לגמרי בסדר, כמה נקודות מגרדות ואחלה בכללי.

אבל הילדה ההיא, ועוד ילד מהגן אושפזו במצב לא קל בכלל, אחי גם שכב עם 41 מעלות וכאבים גדולים במשך שבועות במיטה.

אבל אני הייתי בסדר, אז אם היו שואלים אותי אז, הייתי אומר ש"כולה אבעבועות רוח".

 

האמת אבל שקיבלתי את המכה שלי אחר כך, כי הנגיף הוא הרפס שיושב כל החיים בגוף ומחכה לזמן כושר.

בגיל 17 חטפתי (בצורה קלה יחסית כי הייתי צעיר), שלבקת חוגרת.

פריחה מוגלתית לאורך המותן שלי שגירדה רק פחות מהכאב העצום שהיא הסבה לי, כאב שלא נפסק.

לא יכולתי לצאת מהחדר שלי כי לא יכולתי ללבוש חולצה על הפריחה, ואפילו משב קטן של רוח היה משדר לי כאב חודרני לאורך כל הגוף.

החלק הבאמת נוראי, שמשככי כאבים לא עוזרים בכלל,אפילו מורפיום לא היה מקהה את הכאב.

בזכות תרופות שקיבלתי, הפריחה חלפה יחסית מהר.

הכאב נמשך גם אחרכך, ובמשך חצי שנה נחלש לאט לאט עד שנעלם, שמעתי גם סיפורים שלא הייתה ברירה אלא לנתק לאנשים את העצב כדי שהכאב יפסיק.

אני לא מאחל את זה לאף אחד, אפילו לא לשונאי הגדולים ביותר, ואני שמח שהיום יש חיסון שיכול להוריד את הסיכוי שזה יקרה לאחרים.

 

שם: אדם לוין