חצבת- צביה מספרת

סיפורה של צביה:

 

בגיל 17 (לפני 50 שנה בערך), חליתי בחצבת. במשך שנים, ניסו ל"ארגן" לי הדבקה ולא הצליחו. ואז, שנים אחרי כל החברות שלי, חליתי.
חיסון לא היה כמובן.

היה קשה, מאוד. חום מאוד גבוה שפשוט סירב לרדת, חולשה איומה. דמדמתי מחום, הזיתי, דיברתי שטויות.
היה מאבק בין שני חלקים של המוח שלי, אחד שהבין שאני לא מדברת (או לוחשת), לעניין ואחד שדיבר את כל השטויות האלו. ידעתי שאני מקשקשת ולא הצלחתי להפסיק.

היו לי הזיות.
אחת מהן אני זוכרת במיוחד, שחיתי בים והתחלתי לטבוע ואז אמא שלי הגיעה בסירה ודפקה לי עם משוט על הראש. היו עוד, רק שהן נמחקו.

מי שהציל אותי ומשך אותי למעלה, היה רופא שכן, רופא מופלא, כאלה שכבר אין היום שישב לידי הניח לי יד חמה על המצח, החזיק לי את הידיים ומשך אותי מסיוט מתמשך.

והתקופה של ההחלמה, השלשול הבלתי פוסק, דמום של וסת שנמשך ונמשך ונמשך.
לגוף לא היה כוח לעצור לא את זה ולא את זה.
המון תרופות, עד שבסוף זה עבר.

אז לא היו סיבוכים ממשיים, לא היה נזק פרמננטי, אבל…
מי שרק חושב לא לחסן את הילד שלו שיהיה מודע שגם ללא סיבוכים משמעותיים, חצבת זו מחלה נוראה.

 

חן, סטאז'ר לרפואה מוסיף –

בשנת 2015 הייתה התפרצות קטנה של חצבת בדרום תל אביב בקרב עובדים זרים וישראלים ילידי הארץ שחוסנו חלקית (בזריקה בודדת במקום שתיים). הייתי אז עוזר רופא במחלקה פנימית באיכילוב. ראיתי חולה בגילאי ה-30 עם חצבת מלאה. בכל הזמן שלי עד אז בבתי חולים (וכבר הייתי לקראת סוף לימודי רפואה) לא ראיתי אדם סובל ככה. דמיינו איש צעיר מקופל במיטה, כאוב בכל חלקי גופו ומכוסה בפריחה נימושה על כל גופו (מרגישה כמו נייר זכוכית במישוש). עיניו היו אדומות, הוא השתעל והיה מנוזל. הוא שלשל הרבה. המראה היה קשה אבל מצבו עוד היה טוב – באותו זמן במחלקת טיפול נמרץ היה מאושפז בחור בגילו, מורדם ומונשם עם פנאומניטיס קשה (דלקת של רקמת הריאה) כסיבוך של חצבת שאינני יודע מה עלה בגורלו.