שעלת – ליאת מספרת

ליאת סער אמבר מרמת השרון מספרת על השעלת שתקפה את ביתה ב 2012:

לאור ריבוי המקרים לאחרונה של השעלת אני חשה צורך לשתף שוב בסיפור שלנו.

כבר אומרת, אני לא רופאה , אני לא מקבלת אחוזים מאף אחד ואין לי שום אינטרס נסתר, אני רק אמא שעברה את סיוט חייה וממש חשוב לי שאף אחת לא תעבור את זה!

זה הסיפור שלנו:

החלטתי לשתף בסיפור הפרטי שלנו, כי מספיק מבחינתי שמישהי אחת תקרא את זה, ואיכשהו זה ימנע ממנה לעבור את הסיוט שאנחנו עברנו, ואני ארגיש שעשיתי את שלי!!!

הכל התחיל שבוע ויומיים אחרי הלידה. הילדה באמצע הלילה פתאום משתעלת (שיעול אחד אמנם אבל לי היתה הרגשה רעה) מיד זינקתי מהמיטה הרמתי אותה והיא התחילה להשתנק ולהוציא ליחה מהפה. שמרתי על קור רוח והתחלתי למשוך את הליחה החוצה. היא היתה ממש סמיכה כמו דבק. מה ששבר אותי היה זה שפתאום יצא לה גם נוזל לא ברור מהאף, ואני יודעת שבגיל כזה הם בעיקר נושמים מהאף, אז אם הגרון והאף חסומים לה מאיפה הילדה נושמת???

מיד אמרתי לבעלי היקר מיון ועכשיו. זכרתי את האזהרות לא להתקרב לבתי החולים אבל לא היתה ברירה וזכרתי גם שלא היה איזכור מיוחד על בית חולים מאיר בכפר סבא לכן החלטנו לנסוע לשם. בדרך היא התחילה להירגע קצת אבל היתה נראת לי אפטית (מילה שאני כל כך שונאת!!!). רציתי פשוט למות. הגענו למיון, ובגלל גילה הצעיר קיבלו אותנו תוך שנייה והתחיל התחקיר. אני הייתי כל כך נסערת והיה לי קשה לדבר מרוב לחץ, ואז פעם ראשונה שאמרו לי את אחד הדברים הכי מעצבנים שלצערי שמעתי עוד הרבה מאז : "זאת הילדה הראשונה שלך? בטוח שכן אחרת לא היית מגיבה ככה". אז לא, זאת לא הילדה הראשונה שלי ואני בטוחה שכל אמא שהיתה רואה את התינוקת שלה במצב הזה היתה מגיבה אותו הדבר.

במיון השאירו אותנו להשגחה של כמה שעות, בחדר לבד כמובן, אבל הילדה כל הזמן הזה היתה שקטה, ישנה ואכלה כמו שצריך. שיחררו אותנו בטענה שכנראה נחנקה מהאוכל והכל עלה לה במשך הלילה…

לא היתה לי הרגשה טובה אבל לא רציתי להיות אמא היסטרית ולכן שתקתי…

חמישה ימים אחרי זה שוב הילדה מתחילה להשתעל. מיד בדקתי, ולא, תינוקות לא אמורים להשתעל, לא בתדירות הזאת בכל מקרה. הפעם היא התחילה להחנק לי אחרי הנקה, וגם כשאני מרימה אותה היא לא מצליחה להירגע. היתה לי שוב הרגשה כל כך רעה, אמנם היה יום שבת אבל הפעם זאת שעה שאפשר לרוץ למוקד או להזמין רופא הביתה. התקשרתי, אין רופאים פנויים באזור תגיעי למוקד – מיד התייצבתי. רופא בודק אותה ואומר לי שהילדה בסדר גמור, אולי קצת מצוננת תיתני לה שתי טיפות מי מלח בכל נחיר , מכשיר אדים, תגביהי את המזרון והזמן יעשה את שלו. ואז השאלה הנחמדה בפעם השנייה: "זאת הילדה הראשונה שלך, נכון?"

יום למחרת החלטתי ללכת לרופאת המשפחה שגם קובעת, הילדה קצת מצוננת.

עוברים עוד שלושה ימים, השיעול מחמיר. משהו לא נראה לי הילדה מלאת ליחה, זה לא יכול להיות! מחליטה לקבוע תור באופן פרטי לפרופסור בעל שם מומחה לרפואת ילדים ובעל עבר מפואר. הגעתי אליו ביום שלישי עם אמא שלי. שתינו כבר ממש נסערות, כי אף אחד לא מאמין לי שמשהו לא בסדר, כיוון בכל בדיקה הילדה עירנית ולא מגלים שום דבר. הוא בודק ואומר: "הילדה לא בריאה. יש לה משהו שנקרא RSV (סוף סוף מישהו נותן שם למחלה). אין לזה ממש טיפול. את יכולה לאשפז אותה אבל לא יעזרו לה בבית החולים. אני אלמד אותך איך לטפל בה בבית, אבל את צריכה להיות אמיצה ולעשות בדיוק מה שאני אומר". אני מקשיבה היטב ויודעת שאני רוצה לעשות הכל, אבל הכל, על מנת לעזור לילדה שלי.

התחלנו בבית את הטיפול שהוא אמר. כבר באותו הערב אני מתקשרת אליו לקבל חיזוק. הוא אומר לי: "זוכרת שאמרתי לך שאת צריכה להיות אמיצה? אז תהיי. אם לא לכי למיון ויאשפזו אתכן".

עובר עוד יום. הילדה כל חצי שעה על השעון משתעלת ונחנקת אבל מה פתאום נהייתה לי כחולה?!? כל הפנים כחולות!!! אני בכלל לא יכולה לתאר את האימה שחשתי ואת חוסר האונים!!! מתקשרת אליו בהיסטריה. הוא אומר לי: "זוכרת שאת צריכה להיות אמיצה??" משהו לא נראה לי. לא יכול להיות שהילדה שלי נהיית לי כחולה ביידיים. אמנם חוזרת לעצמה אחרי כמה שניות, אבל כחולה? תינוקת בת פחות משלושה שבועות?? לא יכול להיות!!!

יום למחרת הולכת לרופאת משפחה שוב. בלי לקבוע תור ובלי לחכות בתור, פשוט מתפרצת והפעם עם אמא וחמותי היקרות , שיתנו לי את החיזוק שאני לא אמא היסטרית. משהו באמת לא בסדר ואנחנו לא זזות מפה לפני שנבין מה קורה. התינוקת היפה שלי עושה לרופאה מול העיניים שיעול והפסקת נשימה (זה מסתבר מה שהיה לה עד עכשיו). הרופאה כל כך נלחצת ומטיסה אותנו למיון!!!

בדרך למיון אני מתחילה להיכנס להיסטריה. איך הגעתי למצב הזה? הרי ידעתי מההתחלה שמשהו לא בסדר, למה לא נלחמתי? למה נתתי לילדה שלי לסבול ככה ?

מגיעים למיון, מקבלים אותנו תוך שנייה וחצי והילדה מתחילה לעשות הופעות מרשימות (ככה קראו לה פה כולם וזה גם השם שילווה אותנו כל זמן האישפוז- התינוקת שעושה הופעות מרשימות!). הופעות מרשימות אומר התקף אחרי התקף של הפסקת נשימה עם כחול שחור על כל הפנים ואחרי כמה שניות חוזרת לעצמה. כל האחיות וכל הרופאים באו לראות מה קורה. מרוב פחד העבירו אותנו לחדר החייאה כי לא הבינו מה זה, איך ילדה כל כך קטנה עושה כאלה הפסקות נשימה. אני הייתי כל כך היסטרית ואיבדתי את זה לחלוטין. כל כך רציתי שיעזרו לילדה שלי, אבל ראיתי שאף אחד לא יודע איך. התחילו לדבר איתי שם על לחבר אותה למכונת הנשמה ועוד כל מיני דברים הזויים שאני אפילו לא יכולה לכתוב.

במקרה בזמן אחד ההתקפים עבר בחוץ מנהל מחלקת טיפול נמרץ, שהוקפץ מביתו לטפל במקרה של ילד אחר. קראו לו מיד לחדר. הוא הסתכל על התינוקת שלי ואמר: "יש לה שעלת, אל תגעו בה בזמן התקף ונראה אחרי כמה זמן זה עובר". אני רציתי להרוג אותו, מה זה אל תגעו בה?!? אבל הצוות הקשיב לו ולא נגע בה. מסתבר שהוא צדק, מה שאומר שהיא אובחנה לא כמו שצריך. הילדה חוזרת לעצמה אחרי כמה שניות אבל בגלל כמות ההתקפים והגוף הקטן שלה(בת שלושה שבועות) לא יודעים מה יקרה בפעם הבאה…

מיד אושפזנו בטיפול נמרץ (בחיים לא חשבתי שאני אגיע למצב כזה, טיפול נמרץ?? אנחנו??). קיבלנו כמובן חדר לבד עם אחות צמודה. "בילינו" שם 3 לילות של אימה שבהם למדתי לצערי המון דברים שלא חשבתי שאדע אבל אין ספק שמועילים, אחיות טיפול נמרץ הן כמו רופאים מבחינת הידע, זה פשוט לא יאומן, וגם מבחינת התמיכה הנפשית, פשוט אין עליהן!!!

אחרי 3 ימים, החליטו שהיא מספיק חזקה לעבור למחלקת הילדים, ונתנו הוראות מדויקות לאחיות במחלקה (אלו אחיות אחרות מבחינת הידע ורואים את זה מיד). איך שעברנו למחלקה,עוד לא הספיקו לקבל אותנו, והבת היקרה שלי נכנסה להתקף. האחות שלידי כמעט התעלפה, אני זאת שעזרתי לילדה שלי (וזה עוד היה התקף קל…). מיד הבנתי שפה האחריות היא עלינו, ועלינו בלבד. למזלי יש לי בעל מקסים ששותף מלא בהכל, מלבד ההנקה .

הימים באשפוז עברו להם, היו ימים קשים וימים קשים יותר. ניסינו לשמור על שפיות, היו לי לא מעט רגעים של משבר שהיחיד שהרשתי לעצמי להתפרק מולו היה בעלי (עדיין חשתי צורך לא להפיל שום דבר על ההורים או על חמותי וחמי המדהימים, שגם ככה עברו הכל איתנו ולא ישנו בלילות מרוב דאגה). למזלי הוא תמיד ידע לעודד ולרומם את רוחי.

חלקנו את החדר עם זוג מקסים שגם הבן שלהם חלה בשעלת ופשוט היינו שם אחד בשביל השני, בעיקר בלילות הקשים עם ההתקפים שלוקחים לך מהחיים כמה שנים, והיו כל כך הרבה התקפים כאלה..

במחלקה היינו מאושפזים עוד 8 ימים וסה"כ 12 ימים מאושפזים בבית החולים. ההחלמה עוד ארוכה, אבל לפחות תימשך בבית ולא בבית החולים וכמובן שיש שיפור מדהים. את הסיוט שלנו חווינו ואני חושבת שהיה אפשר למנוע את זה אם הרופאים היו יודעים יותר על המחלה או אפילו ההורים, וזאת הסיבה שהחלטתי לחשוף ככה משהו כל כך אישי.

ולסיום למי שהחזיקה מעמד עד עכשיו  היום אנחנו כבר כמעט שנתיים אחרי ואין זכר כמובן לשעלת, זה היתרון היחיד של לקבל את זה בגיל כל כך צעיר אבל הסיוט נמשך במשך 7 חודשים!!!

יש חיסון למחלה ואפשר למנוע אותה ואני בהחלט ממליצה!!!! לפני שנתיים לא היתה מודעות ולא המליצו ולכן אני הייתי צריכה לעבור את התופת הזאת, אין שום ספק שבפעם הבאה אתחסן בהריון על מנת להגן על התינוק.