רוטה – ד"ר יובל מספר

ד"ר יובל האן:

לאחרונה, ואולי לא רק לאחרונה, רבים הדיונים בדבר נחיצותם (או אי נחיצותם) של חיסונים כנגד מחלות שונות, הניתנים במסגרת חיסוני השגרה בטיפות החלב.
אחד ה״כוכבים״ באותם דיונים הוא החיסון כנגד נגיף הרוטה. אותו נגיף הגורם לתחלואה רבה ביותר בתינוקות במחלת שלשולים בחודשי החורף. למעשה הגורם הנפוץ ביותר בגילאים אלו למחלת שלשולים חריפה.

אז אני מבקש לשתף בסיפורנו האישי.
כאשר בתנו הבכורה הייתה בת שנה או קצת לפני, סביב שנת 2006, בהיותי שנה שלישית בערך להתמחותי ברפואת ילדים – היא חלתה במחלת מעיים. שלשולים נוראיים, הקאות, חום – מחלה איומה ומתסכלת. אנטיגן רוטה וירוס חיובי בצואה.
היא לא מצליחה לשתות מהבקבוק, מסכנולה אמיתית.
אשתי ניסתה ככל יכולתה להשקות אותה. טיפין טיפין, להקל עליה, ללא הצלחה.

האב העסוק כל היום בבית חולים – מגיע הביתה. בהיותי מתמחה בילדים ומתורגל היטב מעשרות מקרים של משלשלים מיובשים המטופלים במחלקה החלטתי, בסוג של בטחון עצמי מופרז המאפיין לעיתים מתמחים הבטוחים שהם ״שבעי קרבות״ ולמודי התנסויות – שאפשר לטפל בקטנטונת בבית. מצוייד בשקיות עירוי וצנתרים ורידיים החלטתי לתת הזדמנות קודם כל, כמקובל, לנסיונות שתיה. לאט לאט. עם כפית, עם מזרק – אך ללא הצלחה. הפיצקולית פשוט הולכת והופכת אפאטית יותר ויותר. בשלב מסויים היה לי ברור ממצבה הפיזי שאין כל ברירה והגיע הזמן לעירוי נוזלים.

בעיה… הילדונת מיובשת, הורידים שקועים. נסיון ראשון לעירוי – בחוץ. נסיון שני – כושל. לאחר שבתחילה עוד מחתה ובכתה חלושות, כעת היא כבר לא מגיבה אפילו לדקירה. אני יודע שרמת הסוכר בדם נפלה, הקטנה בעילפון. אנחנו בבית – רבע שעה לפחות מחדר המיון. ברור לי היטב שאם צריך מתישהו להתחיל להילחץ – זה הרגע. היו לי עוד 2 או 3 ונפלונים (לצינתור וריד) סה"כ. גם הבא מתפספס. אני משתדל ככל יכולתי לשמור כלפי חוץ על קור רוח כי אשתי לידי. היא אינה רופאה אבל ברור לה שהמצב לא בסדר. הדבר האחרון שאני צריך זה שהיא תקלוט עלי כמה אני לחוץ. אם הייתי צריך לעבור החייאה בעצמי באותו רגע היו יכולים לוותר לי על מתן אדרנלין. הוא השתולל בדם ברמות מטורפות.

הדרמה הגיעה לקיצה רק עם הונפלון האחרון שנותר לי. נשימה עמוקה עמוקה אני עוצם עיניים ו… זה נכנס. דם חוזר בצינורית. עם כמות הזיעה הקרה שהצטברה עלי היה אפשר למלא בקלות את הכינרת עד לסף פתיחת סכר דגניה… אני מתחיל להזרים במהירות המכסימלית שהונפלון הדק מאפשר עירוי עם גלוקוז. גם אחרי שקית שלמה של נוזלים עם סוכר, כאשר הגענו לבית החולים נמדד לה ערך של 50 בדם. ברצפה. נמוך מאוד מאוד. רמת האשלגן בבית החולים נמדדה 2.5 – רמת סף מסוכנת להפרעות קצב לבביות. נתרן בדם 128, נמוך מאוד. לו היה עוד קצת יורד והסיכון לפרכוסים היה עולה משמעותית.

כל הנל תוצאת השלשולים וההקאות הקשים. הקטנטונת לא הצליחה לשמור על מאזן הנוזלים והמלחים ועל רמת הסוכר בדמה. אושפזנו. במהלך הימים הבאים עברה תיקון הדרגתי של ההפרעות המטבוליות וההתייבשות. כאשר שבה לערכים תקינים וחזרה לשתות ללא הקאות השתחררנו סוף סוף הביתה – בריאים ושלמים אך פחות כמה שנים בתוחלת החיים של אבא ואמא.

אותו חורף. לילה אחד, או נכון יותר אי שם לפנות בוקר, אני תורן בפגיה. טלפון בהול מזעיק אותי בדחיפות למחלקה אחרת לעזור לטפל בילד חולה משלשל במצב קשה. אני מגיע במהירות ומוצא ילדון מחוסר הכרה, נשימות אגונליות (לא יעילות, סופניות), לחץ דם בקושי נמדד… מנשימים, ״מפציצים״ בנוזלים, תרופות מייצבות לחץ דם, נסיונות תיקון לחמצת המטבולית הקשה שהתפתחה, החייאה מלאה.
מוזעק כונן טיפול נמרץ מהבית וממשיכים במאמצי ההחייאה.
מאוחר מדי.
לא הצלחנו. הילדון נפטר.
סיבת המוות: רוטה וירוס.

כעבור פחות משנתיים ובתנו האמצעית, בהיותה בת פחות משנה, שוב בעונת החורף הידועה לשמצה של הרוטה – מפתחת מחלת שלשולים והקאות. הפעם אביה למוד הנסיון מוותר על נסיונות הרואיים בבית. היא מגיעה עד למצב של התייבשות. נזקקת לאשפוז. עירויים. סבלנות. עד שהחלמנו. יותר נכון עד ש״השתחררנו״ ו״הברחתי״ אותה הביתה מחדרי המחלקה המלאים משלשלים. רובם עם רוטה. גם אצלנו בצואה – אנטיגן רוטה חיובי.

השנה היא 2008. יחלפו בערך עוד שנתיים טרם יגיע החיסון לראשונה לארץ.

הסיפורים הללו מדוייקים ואמיתיים עד לפרטים האחרונים. איני מנסה להפחיד אף אחד בתיאורי אימה אלא פשוט לתאר מציאות יומיומית נפוצה ושכיחה בעונת החורף – בכל המרפאות, חדרי המיון והמחלקות בארץ בתקופה שטרום חיסוני הרוטה. ילדים התייבשו ללא הרף, נזקקו לטיפולים אינטנסיביים, לעירויי נוזלים, לפעמים לאשפוזים בטיפול נמרץ.

לצערי סכנת הרוטה לא פגה מארצנו (היא בטח ובטח לא חלפה בארצות הרבות בהן טרם הונהג החיסון, ועדיין מאות אלפי תינוקות נפטרים מדי שנה מסיבוכי הזיהום ברוטה לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי). אך לשמחתנו מאז החלת החיסון השגרתי בישראל ב-2011 בטיפות חלב, קיימת צניחה משמעותית ביותר ומורגשת היטב במספר החולים – ובעיקר במספרם של אלו המפתחים מחלה קשה ונזקקים לאשפוז ולטיפולים מצילי חיים.

אז בפעם הבאה אם וכאשר מישהו מתלבט אם לא לחסן, וכשתשמעו כל מיני ״סיפורי אימה״ על תופעות הלוואי מהחיסון נגד רוטה, או שתשמעו משפטים כגון ״רוטה?? מחלה קלה… מיותר לחסן״, אני מפציר בכם לשקול שוב היטב ובכובד ראש את ההחלטה הרת הגורל.
כי בסוף? זה באמת גורל במידה לא מבוטלת כלל. בגני הילדים, במעונות, בתינוקיות – זה כל כך לא בידיים שלנו. אז יתכן והרוטה ״יפסח״ במופעו הקשה על התינוקי שלנו, אבל מי יכול להיות ערב לנו לכך?

אל תקחו סיכון מיותר על גב התינוקות הרכים.

מנסיון.