פוליו – דליה מספרת

שמי דליה ואני בת 66 ילידת הארץ. בגיל שלושה חודשים חליתי בשיתוק ילדים (פוליו), אחת מאלפי הילדים שחלו באותן שנים. ואני – מקרה קל. כלומר, מי שלא ממש מתעמק לא מבין למה אני "צולעת קצת". אבל הצליעה הזו גובה מחירים לא קלים.

המחיר הקשה היה ללכת כל יום, חורף וקיץ, רק בנעליים מיוחדות – שהיו נתפרות במיוחד בשבילי… כבדות מגושמות ומכוערות. רק בגיל 18 העזתי ופרקתי עול: קניתי נעליים בחנות, שכמובן לא התאימו.

את כל חופשות הקיץ שלי, בין גיל ארבע לגיל שבע ביליתי בכרמל – לא, לא בהר הכרמל אלא בבית חולים כרמל שם היו מקבצים את הילדים נפגעי השיתוק, לניתוחי הקיץ. ניסו לתקן, ולא תמיד הצליחו. היינו נשארים שם חודשיים (!) וזה לא היה Summer Camp בכלל… והחזרה לבית הספר תמיד לוותה בכאבי הליכה ובחששות גדולים האם הניתוח הצליח…

יוצא שהמחלה הכתיבה לי את כל דרך חיי. החלום להיות דיילת נגנז, טיולים למיטיבי לכת הם מחוץ לתחום, וכאלו גם ריקודים.
נכון, המחלה (אצלי) לא היותה איום קיומי. אבל ההתמודדות הנפשית עם חברת הילדים (ולעיתים המבוגרים) לא הייתה קלה.

הורי ניסו – והצליחו בגדול לדעתי – לגדל אותי כילדה נורמלית ללא מגבלות פיזיות. אבל אז הגיע הגיוס והצבא שמח לוותר על שירותי, מה שלא תאם את דרך החינוך שספגתי בתנועת הנוער. יוצא שהמחלה הכתיבה לי את כל דרך חיי. החלום להיות דיילת נגנז, טיולים למיטיבי לכת הם מחוץ לתחום, וכאלו גם ריקודים.

ועדיין לא סיפרתי על לנהל חיים, לגור בקומה נמוכה ולקנות רכב מתאים ולחפש בגדים שמסתירים את המום. חיים לא קלים.

אני ממשיכה להתמודד עם תוצאות המחלה, והשנים והגיל לא מקלים.

הייתי מאד מאד שמחה לנהל את חיי ללא הפוליו, ולהיוולד לדור שיכול לקבל את החיסון. לפחות ילדי מחוסנים!