ד"ר חן מספרת – סיפורה של מטופלת עם סרטן צוואר הרחם

*אזהרה – הטקסט הבא עלול להיות קשה לקריאה*

"לפני חמש שנים התגלה בגופה סרטן צוואר הרחם. היא עברה ניתוח וטיפולים קרינתיים וכימותרפיים אגרסיביים. הסרטן חזר מאז, והיא טופלה שוב בכימותרפיה, אבל זו לא הצליחה לעצור את הסרטן. שוב ושוב היתה במחלקה הכירורגית בגלל חסימת מעיים, שהתבררה כתוצר של גרורות."

בפעם השלישית בתוך חודש היא באה למיון. אחות המיון הראשוני כתבה בתיק: הגיעה בגלל הקאות וכאבי בטן, אשפוזים חוזרים במחלקה הכירורגית.

היא בשנות הארבעים לחייה, אשה צעירה, משכילה, אם לילדים שהגדול בהם כבר בתיכון. אני מכירה אותה כאשה עדינה ומקסימה, שבכל האשפוזים האחרונים תמיד תמכה ועודדה את הקשישות שהיו איתה בחדר. בכירורגיה דחופה, בדרך כלל המטופלים הם צעירים שמגיעים לזמן קצר, אחרי חבלה, ניתוח תוספתן או דלקת בכיס המרה, או מבוגרים עם יותר מחלות רקע שבגללן לפעמים המחלות הכירורגיות יותר מורכבות והאשפוזים יותר ממושכים. נדיר לראות אשה צעירה מאושפזת יותר מכמה ימים. במיון היא נראתה כמעט בריאה, אבל ההקאות והכאבים סיפרו סיפור אחר.

לפני חמש שנים התגלה בגופה סרטן צוואר הרחם. היא עברה ניתוח וטיפולים קרינתיים וכימותרפיים אגרסיביים. הסרטן חזר מאז, והיא טופלה שוב בכימותרפיה, אבל זו לא הצליחה לעצור את הסרטן. שוב ושוב היתה במחלקה הכירורגית בגלל חסימת מעיים, שהתבררה כתוצר של גרורות. באשפוז לפני האחרון הזמנו לה סריקת טומוגרפיה ממוחשבת (CT) וראינו שהגרורות פשטו בכל חלל הבטן, וחלקן כמעט חוסמות את המעי הדק. ניתוח לא בא בחשבון, כי אי אפשר היה להוציא את הגידולים או לפתוח את החסימה בלי לפגוע אנושות באיברי הבטן.
התייעצנו עם רופאי הנשים והאונקולוגים, והם אמרו שלא נותר להם מה לעשות. הגרורות חסמו את המעי הדק שלה בכמה מקומות, גרמו כאב ומנעו מעבר של מזון ונוזלים. ואז היא הייתה מתאשפזת, היינו מכניסים לה צינור דרך האף (זונדה) לנקז נוזלים מהקיבה, ונותנים עירוי נוזלים ותרופות נגד כאבים, ומקווים לטוב. מקווים שגם הפעם יתברר שמדובר בחסימה חלקית שתסתדר, ושהאשה הצעירה תשתחרר שוב מבית החולים. מקווים לקנות לה עוד כמה ימים טובים, עוד כמה שבועות בבית עם המשפחה שלה ולא אצלנו.

הצוות ידע שזמנה קצוב, אבל לפעמים גם אנחנו מדחיקים. לא דברתי איתה יותר מדי על הילדים שלה, שהיא לא תראה מתבגרים; ולא על הניתוח והטיפולים שעברה, שקנו לה כמה שנים טובות אבל לא מספיק; ולא על העתיד, שאי אפשר היה לדעת מה יהיו אורכו ואיכותו. ולא על החיסון נגד פפילומה, שהגיע אחרי שכבר חלתה, ואילו רק היה קיים בצעירותה היה יכול להציל אותה, למנוע מלכתחילה את הסרטן.
בעצם לא היה לנו, לאנשי הצוות, הרבה על מה לדבר איתה בלי להקשות עלינו או עליה, והתרכזנו בהקלת הכאב.
אולי העובדת הסוציאלית שהזמנו לשוחח איתה הצליחה למצוא מילים, איזו דרך להתמודד עם הפילים הגדולים שבחדר.

מתישהו באשפוז האחרון מצבה הידרדר. כמות ההפרשה בזונדה עלתה, המדדים שלה החמירו, בדיקות הדם וההדמיה היו לא טובות. התכנסנו כמה רופאים ודנו איתה במצב. המעי חסום באופן מלא והחסימה לא ניתנת לפתיחה. זה מצב סופני. היא ביקשה שלא נבצע פעולות החייאה התערבותיות. הסכמנו. היא לא מהמטופלות שניתוח היה יכול להועיל להן, וגם אם היינו מתערבים, לא היינו מצילים אותה.
היא המשיכה לקבל נוזלים ומשככי כאבים, נעשתה יותר חלשה והכרתה התערפלה לפרקים. הזמנו את משפחתה להיות איתה והעברנו אותה לחדר שקט יותר, בפאתי המחלקה. ידענו שלא תהיה כאן רפואה הרואית.

בשיחה קשה עם המשפחה הסביר הרופא הבכיר את המצב, ואני הבטחתי שנעשה הכל כדי שהיא לא תסבול. זה לקח כמה ימים. טיפול תומך, הרבה משככי כאבים, הרבה שתיקות עם המשפחה, הכרה הולכת ושוקעת. ביקורי בוקר מהוּסים בחדרה.

כשבן זוגה דפק על הדלת של חדר הרופאים לקרוא לי, הוא לא רץ ולא התנשף. עיניו היו אדומות אבל הוא חיכה לי שאפסוק. הלכתי איתו לחדרה ובדקתי. אין דופק. הנחתי יד על כתפו, שתקתי איתו כמה רגעים ואז יצאתי מהחדר, להתחיל את התהליך הבירוקרטי, תיעוד של האק״ג, טפסי פטירה. את הטפסים למילוי אני לקחתי לחדר הרופאים וסגרתי אחרי את הדלת. שלא יראו שגם אני בוכה.