מחשבות על שיתוק ילדים – רוני צבילינג מספרת

"בכל פעם שאני פוגשת אותה אני חושבת על זה שאילו החיסון לשיתוק ילדים, שפיתחו בשנות החמישים היה זמין עבורה, אני מנחשת שההורים שלה היו עומדים ראשונים בתור לתת אותו. והיום יש אנשים שמוותרים עליו ביודעין. אני לא מצליחה להבין את זה."

 

אני חושבת שאחת הסיבות שאנחנו מרשים לעצמנו לפחד מחיסונים היא שאנחנו לא זוכרים את המחלות שמהן החיסונים האלה מגנים. המחלות האלה מסוכנות ומפחידות יותר מכל תופעת לוואי אפשרית, אבל אין לנו שום תמונה של זה בראש. לא מסתובבים היום כמעט אנשים עם פוליו בזכות החיסון, אבל הדור של אמא שלי מכיר את המחלה היטב.

אני מכירה אישה שאיתרע מזלה להידבק בפוליו כילדה. מדובר בחברת ילדות של אמא שלי. השיתוק כפי שהתבטא אצלה התחיל מקביים, בשלב מסוים היא עברה לכסא גלגלים וממש לאחרונה הגיעה למצב של שיתוק מלא בתוספת לעוד כמה סיבוכים שאני לא מתמצאת בפרטיהם (נדמה לי שמדובר ב-post-polio syndrome אבל אני לא בטוחה).
מדובר באישה אינטיליגנטית שעבדה כל חייה ובמסגרת המגבלות שלה "חייתה את החיים" עד למקסימום – טיולים, בילויים – ועכשיו נאלצת לוותר על הכל בגלל מחלה שהיום אפשר למנוע אותה בקלות ע״י חיסון.

אנשים מחכים בתור לקבלת החיסון הפומי. סאן אנטוניו 1962

אנשים מחכים בתור לקבלת החיסון הפומי. סאן אנטוניו 1962

בכל פעם שאני פוגשת אותה אני חושבת על זה שאילו החיסון לשיתוק ילדים, שפיתחו בשנות החמישים, היה זמין עבורה, אני מנחשת שההורים שלה היו עומדים ראשונים בתור לתת אותו. והיום יש אנשים שמוותרים עליו ביודעין. אני לא מצליחה להבין את זה.

רוני צבלינגרוני צבילינג, במקור בוגרת האקדמיה בצלאל ומעצבת גרפית. כיום: לומדת לתואר שני בחוג לתקשורת באוניברסיטת ת"א וכותבת את התזה שלה על הטיות בסיקור עיתונאי, מנהלת מדיה ושיווק בעמותת "בעצמי" למען שיוויון תעסוקתי לאוכלוסיות מעוטות הזדמנות, פעילה בארגון "מגמה ירוקה" בנושא המאבק על החופים, ואמא של אורי.