"קל" זה בהחלט לא היה

בעדות אישית ש' מספרת לנו איך נראו השבועות עם מחלת הקורונה עבורה ועבור חברתה שנדבקה עמה. ויש לה גם עצות לקרובים של החולים

אנחנו ש׳ ו-א׳, שתי נשים בשנות ה-30 לחיינו, לא מעשנות, עושות פעילות גופנית במידה סבירה ונטולות מחלות רקע. שתינו חלינו בנגיף הקורונה באמצע חודש מרץ. א׳ חלתה ביחד עם בן זוגה ועם בתה בת ה-6. בנה בן ה-4 לא פיתח תסמינים כלל. אני, ש׳, רווקה שחיה לבדי. למען הסדר הטוב נדגיש ששתינו לא חיות בישראל כרגע. הסיבה שאנחנו כותבות על החוויות שלנו מהקורונה היא לא כדי להפחיד אלא כדי לשתף, להסביר וגם קצת לתת עצות לחולים ולחברים של חולים מהניסיון שאנחנו צברנו. החוויות שלנו לא ממש זהות, גם כי המחלה לא הייתה ממש זהה וגם כי הנסיבות שלנו שונות.

מבחינתי, הערב היה להכנס לזירת אגרוף בלי שום אמצעי מיגון ופשוט לחטוף מכות במשך שעות, עד שהייתי קורסת לגמרי לכמה שעות הפוגה, לפני שכל הסיפור יחזור על עצמו למחרת. זה שאב מאיתנו כל טיפת אנרגיה שהייתה לנו. בקושי יכלנו לקום מהמיטה, אין מה לדבר על לעמוד ובטח שלא על לעשות דברים.

אז שתינו חלינו בקורונה, כל הסיכויים הם שאחת מאיתנו הדביקה את השניה. שתינו קיבלנו את המחלה באופן ״קל״, שזה בעיקר אומר שאף אחת מאיתנו לא הגיעה לאשפוז. ״קל״ זה בהחלט לא היה. שתינו זכינו לביקורי בית של פאראמדיקים, א׳ גם זכתה לנסוע להבדק בבית חולים שלוש פעמים. גם עלי איימו בבית חולים בשלב כלשהו אבל למרבה השמחה מצבי השתפר לפני שפג האולטימטום. אני הפסקתי לספור ימים של תסמינים ויצאתי מהבידוד לאחר 21 ימים. א׳ עדיין חולה, כבר 5 שבועות. קראתם נכון, 5 שבועות. כמו שאמרנו – קל זה לא. היא עדיין סובלת מחום, מכאבי ראש קשים, מקוצר נשימה ומחולשה. אני סבלתי בעיקר מתסמינים במערכת הנשימה: קוצר נשימה מדי פעם, כאבים בחזה ובכל פלג הגוף העליון ובעיקר חולשה נוראית. שתינו הרגשנו כאילו שדורסים אותנו. אצל שתינו הבקרים היו פחות נוראיים. אבל הערב. אוי הערב. מבחינתי, הערב היה להכנס לזירת אגרוף בלי שום אמצעי מיגון ופשוט לחטוף מכות במשך שעות, עד שהייתי קורסת לגמרי לכמה שעות הפוגה, לפני שכל הסיפור יחזור על עצמו למחרת. זה שאב מאיתנו כל טיפת אנרגיה שהייתה לנו. בקושי יכלנו לקום מהמיטה, אין מה לדבר על לעמוד ובטח שלא על לעשות דברים. הראש סתום ואי אפשר לחשוב: באחד הימים א׳ ישבה עם בתה בת ה-6 על שיעורי הבית והיא הרגישה קושי אפילו בביצוע פעולות חשבון פשוטות.

אני לא איבדתי את חוש הטעם והריח אבל כן את התיאבון (ובכל מקרה רוב הזמן לא ממש היה לי כוח לקום ולהכין אוכל) א׳ איבדה חלקית את חוש הטעם והריח אך לא את התיאבון.
שתינו שמענו הרבה סיפורים על ״יום 8 הוא יום המפנה, עד יום 11 כבר מרגישים טוב״. ובכן, לא אצלנו.

המחלה של שתינו באה בגלים. גם בהבדלים הגדולים בין הבוקר ובין הערב וגם בזה שעם הזמן מגיעים ימים טובים יותר, אבל אחריהם פתאום האויב מסתער במארב בלתי צפוי וחוזר לחבוט ולרסק. המצב הזה קשה, מייאש מאוד ומתסכל מאוד. נורא קשה ״לחשוב חיובי״ כשאתם מרגישים פחות ופחות טוב עם הזמן.

אז מה המצב היום? א׳ עדיין חולה. היא משתפרת, אבל מאוד מאוד לאט, יש לה ימים יותר טובים וימים פחות טובים. אני כנראה החלמתי. באופן כללי אני מרגישה טוב, אבל אני עדיין מתקשה מאוד עם פעילות פיזית (למשל עליה במדרגות או ביצוע מטלות בבית), עדיין יש לי כאבים ולחצים בחזה, ואני עדיין משתעלת, לפעמים עד חנק. א׳ דווקא נחנקת מקוצר נשימה, מבלי שסבלה משיעולים לאורך המחלה.

 

אנחנו לא מומחיות ואין לנו עצות על איך לנהל את המגפה. יש לנו כמה עצות למי שאולי צפוי לחלות, וכמה עצות איך לעזור לחברים שלכם שחלו:

  • תדאגו מראש שיהיו בבית משככי כאבים. כשתחלו כבר יהיה מאוחר מדי לנסות להשיג אותם.
  • נסו לדאוג שיהיה בבית קצת אוכל מוכן לשעת משבר. לא אורז ועדשים שצריך לבשל אלא משהו שפשוט מחממים כמה דקות.
  • אם אפשר, נסו להיות בקשר עם אנשי צוות רפואה שיוכלו להתעדכן בשלומכם ולייעץ. זה מאוד מרגיע כשמבינים מה הולך לבוא, ולא פחות מזה, מה צריך להדאיג אתכם עכשיו ומה צריך פשוט לספוג בשקט ולחכות שיעבור.
  • אם יש ילדים בבית, נסו להכין ערכות לתעסוקה שיוחבאו עד הרגע הנכון, בדומה להתכוננות ללידת אח חדש. כמו כן, זה זמן מצוין לשחרר כל עקרון בנוגע לשעות מסך.

 

כשהחברים שלכם או בני המשפחה שלכם חולים, נסו להבין מהם מה העזרה שהם באמת צריכים ורוצים:

  • אל תתקשרו אליהם. אנחנו יודעות שזה מדאיג ושאכפת לכם, אבל הם כרגע חוסכים היטב את האוויר, וכל מילה שואבת מהם כוחות.
  • הודעות זה די והותר. נסו לשאול בעדינות האם החולים מעוניינים בהודעות והאם הן עוזרות להם. לפעמים פשוט אין כוח לספר לכל אחד מה המצב.
  • תנו מקום לרגשות שלהם, גם אם הם לא מה שאתם ציפיתם. שתינו הרגשנו סחוטות רגשית ומאוד מיואשות לנוכח העדר השיפור. למעשה, אנחנו חושבות שהיאוש היה אחד הדברים שהיו לנו הכי קשים בסאגה הבלתי נגמרת הזאת. היה לנו מאוד לא קל כשאנשים נזפו בנו בזמן שאמרנו את הדברים האלה. אנחנו יודעות שזה מופע קל ושבסוף זה יעבור, אבל זה לא עוזר לנו כרגע כשאנחנו לפני עוד ערב של מתקפת חום וכאבים.
  • תשאלו אותם מה רוצים ומה יעזור להם. א׳ והמשפחה שלה המשיכו לאכול כרגיל, ומשלוחי אוכל עזרו להם מאוד. אני לא רציתי לאכול רוב הזמן ודי סבלתי כשאנשים הציקו לי בנושא הזה. כששאלו אותי מה אני רוצה, ביקשתי שישלחו לי סרטוני חתולים מצחיקים שיסיחו את דעתי.
  • אל, פשוט אל תדברו איתם על סיבוכים ועל סטטיסטיקות של סיבוכים. תשאירו את זה להם ולשיחות שלהם עם הרופאים. הדבר האחרון שרצינו היה ללמוד מהם התסמינים של דלקת בלב ולדאוג האם יש לנו כזו.
  • אנחנו יודעות שזה מדאגה, אבל בבקשה תחשבו פעמיים או שלוש לפני שאתם מציעים עצות ופתרונות. הרבה מהעצות האלה גורמות לגלגול עיניים. אל תשלחו את השטות שקיבלתם בוואטסאפ וגם לא את הכתבה מ-YNET על התרופה המהפכנית. החברים החולים כבר קיבלו אותה כמה פעמים, ובכל מקרה אם היא מתאימה למצב, הרופאה כבר יודעת מזה.

לסיכום, עצה או בקשה כללית: הרבה מהשיח ברשתות החברתיות הוא שיח של האשמת קורבן. זו אולי לא המטרה, ובכל זאת, ראינו אינספור דיונים על חוסר האחריות של החולים שהעזו לצאת מהבית ולהדבק, וכמובן, חיטוט בסוגיות כמו כמה ספורט הם עשו, מה הם אכלו, ובאופן כללי, מה בהתנהלות שלהם הביא אותם למצבם. אנחנו לא הולכות להצטדק ולהתנצל. אנחנו נדבקנו כי אנחנו נמצאות בעיצומה של מגיפה ויש הרבה אנשים חולים מסביבנו. נדבקנו שבוע לפני שהוטלו אצלנו מגבלות, אולי בישראל לא הינו נדבקות במצב דומה. עכשיו כבר יש הקלות, וקיים סיכוי סביר שגם בישראל רבים ידבקו. זו לא רק מחלה של אוכלוסיות בסיכון או של קשישים או של מעשנים. זו מחלה שעלולה לפגוע בכלל האוכלוסיה, וגם מופע קל שלה הוא לאו דווקא קל. אז כשזה מגיע לבני משפחותיכם או לחברים או לסתם זרים בעיתון, תזכרו לתמוך ולא לבזבז זמן בלבקר את שגרת הכושר והתזונה שלהם. תישארו בריאים, תמשיכו לשמור על עצמכם ועל יקיריכם, הימנעו מהתקהלויות ומיציאות לא נחוצות, והלוואי ובקרוב תגיע התרופה או החיסון.