התחושה שהילד שלך סובל ממחלה שיכולת למנוע היא קשה ביותר

שעלת – שוש מספרת על בנה:

בשנת 98 נולד בני הבכור.
במהלך ההריון ולאחריו נחשפתי לחומר ומידע ״אנטי חיסוני״ – בספרים שונים, באתרים שהיו כבר אז ברשת, ובמעגל החברתי שבו הייתי אז, בישוב גלילי קטן.
עשיתי ״מחקר״ של קריאה מרובה, גם על החיסונים וגם על המחלות, והחלטתי לחסן במפוצל ולוותר על חיסון השעלת שהיה נחשב לבעייתי (מדובר בחיסון התאי הישן שאינו בשימוש כיום).
כשבני היה בן שנתיים חברו הטוב, שהיה בן גילו, התחיל להשתעל בשיעולים קשים, במהרה הסתבר שזו שעלת. בני ועוד ילד לא מחוסן שהיו עם אותו חבר באותו משפחתון נדבקו.
ילדים נוספים שהיו איתם וכן היו מחוסנים לא נדבקו במקרה הזה.
זה התחיל בהתקפי שיעול שהלכו והחמירו, רוב הזמן היה מתנהג רגיל אבל כל כמה שעות היה נתקף בשיעול, משתעל, נחנק, ובשלב מסוים החל גם להקיא בסיום ההתקף.
זה הלך והחמיר והיה נורא, ביום ובלילה, התקפים שהובילו לכמעט חנק ורק ההקאה הייתה מסיימת אותם. הוא קיבל אנטיביוטיקה כדי שלא ידבק אחרים אבל זה לא מנע את שלושת החודשים הקשים הללו.
בשלב מסוים, אולי בגלל החולשה של הריאות המסכנות שלו, הוא חלה גם בדלקת ריאות חריפה ושוב נזקק לאנטיביטיקה ואינהלציות. לאורך על התקופה היה חלש וסבל מאוד, וכמובן שגם אנחנו. גם לאחר שהמחלה חלפה נשארה לו רגישות בריאות, שיעולים, דלקת חוזרת וכו׳.
הצטערתי שלא חיסנתי אותו, ובמבט לאחור, לאחר שנחשפתי למקורות מידע אמינים והבנתי עד כמה ה״מחקר״ הראשוני שלי היה מבוסס על הפחדות ולא על עובדות, החרטה גברה. אי אפשר לשנות את מה שקרה אבל את התחושה שהילד שלך חולה וסובל ממחלה שיכולת למנוע היא קשה ביותר ואני לא מאחלת אותה לאף אחד.