אודות צהבת B

צהבת B הוא וירוס ממשפחת ה-Hepadnaviridae שגורם לדלקת זיהומית בכבד, ויכול להתבטא כמחלה חריפה או כרונית.

מדובר בווירוס נפוץ מאוד, ומשוער שאצל כ-2 מיליארד בני אדם ברחבי העולם ניתן למצוא עדות להדבקה בשלב מסויים בחייהם, מתוכם כ-400 מיליון חולים כרוניים, מהם מתים מידי שנה 0.5-1.2 מיליון חולים. בישראל ישנם כ-90,000 נשאים של הווירוס, מתוכם כ-9,000 חולים כרוניים.

תסמיני המחלה

תקופת הדגירה של הווירוס נמשכת כ-4 חודשים, במהלכם יכולים להופיע סימנים כלליים כמו חום, פריחה, כאבי שרירים ומפרקים ועוד, ללא מקור ברור.

התסמין המזוהה מכולם עם המחלה, הצהבת, מופיע כאשר הכבד החולה מתקשה לפנות בילירובין מהגוף, וכתוצאה מכך רמת הבילירובין בדם עולה והוא מתחיל להצטבר ברקמות שונות ולצבוע אותן בצהוב. הביטוי הראשון לתהליך הוא לרוב הופעה של צבע צהוב בלחמיות העיניים. הצהבת ועליית הבילירובין לרוב אינם מסוכנים בפני עצמם לאיברים אחרים, אך ברמות גבוהות מאוד ובעיקר בתינוקות עלולה להיווצר פגיעה מוחית כתוצאה מחשיפה לרמות קיצוניות של בילירובין בדם.

הדבקה סביב הלידה גורמת למחלה כרונית בכ-90% מהמקרים

 כ-70% מהחולים במחלה החריפה יהיו עם תסמינים מינימליים או ללא תסמינים כלל, ורק 30% יפתחו את הצהבת הנחשבת כאופיינית למחלה. המחלה החריפה יכולה להתאפיין גם בסימנים כמו חום, בחילות, חוסר תיאבון וכאבי בטן ימנית-עליונה. בשלב החריף של המחלה ניתן לראות בבדיקת דם הפרעה בתפקודי הכבד.

המחלה הכרונית יכולה גם היא להתרחש ללא תסמינים במשך שנים רבות, או לחילופין להתבטא בסימנים כלליים כמו עייפות. המחלה הכרונית פוגעת בכבד ומייצרת תהליך הרסני הדרגתי לאורך שנים רבות, כך שברוב המקרים הסימנים הראשונים יהיו ביטוי של אי ספיקה של הכבד.

המחלה החריפה לרוב חולפת לאחר 1-3 חודשים, והטיפול הוא לרוב טיפול תומך. הסיבוכים העיקריים בשלב הזה הם מחלת כבד סוערת עם כשל של הכבד, שיופיע ב-0.1-0.5% מהחולים, ומעבר למחלה כרונית.

שיעור המעבר למחלה כרונית תלוי בגיל החולה, כשבמקרים של הדבקה סביב הלידה המחלה הכרונית עלולה להופיע ב-90% מהמקרים, בגיל שנה עד 5 שנים 20-50% מהמקרים ועד כ-5% במבוגרים. רק מעטים מחולים אלה יחלימו בעצמם מהזיהום.

הסיבוכים העיקריים של המחלה הכרונית מופיעים לאחר שנים ארוכות, לעיתים אפילו 20-30 שנים, והם שחמת הכבד וסרטן הכבד. כרבע עד שליש מהחולים יפתחו שחמת.

סרטן הכבד (HCC) יתפתח רק במיעוט המקרים, אך לחולים ב-HBV כרוני סיכון עד פי 200 יותר משאר האוכלוסיה ללקות בו. בנוסף לאלה, כ-20-30% מהחולים יכולים לחוות מחדש את המחלה החריפה ("רה-אקטיבציה").

דרכי הדבקה

עיקר ההדבקה הוא דרך חשיפה ישירה של דם או ריריות לווירוס. אלה יכולים להתרחש במספר דרכים, שרלוונטיות לקבוצות גיל שונות:

  • שימוש משותף בכלי היגיינה של חולה: מברשת שיניים, סכין גילוח וכד'.
  • הדבקה מאם לילוד: שיעור ההדבקה לאם נשאית הוא סביב 90%. הנקה ככל הנראה אינה מעלה סיכון להדבקה.
  • הדבקה מאב לילוד: בכ-65% מהמקרים בהם האב נשא והאם אינה נשאית של הווירוס, ככל הנראה בשל מגע קרוב וחשיפה לנוזלי גוף.
  • בתינוקות וילדים קטנים תיתכן הדבקה במגע עם חפץ מזוהם כלשהו שבא במגע עם איזורים פצועים (אפילו פצעים קטנים) של העור או הריריות.
  • שימוש במחטים נגועות: נהוג לחשוב בקבוצה זו בעיקר על על מזריקי הסמים, אך גם ציוד לקעקועים, פירסינג או דיקור שלא חוטא כהלכה יכול להיות מקור להדבקה.
  • יחסי מין לא מוגנים עם נשא.
  • חשיפה לעירויי דם היתה פעם גורם הדבקה חשוב, אך כיום זו סיבה פחות רלוונטית בגלל שתרומות הדם נבדקות בין השאר לנוכחות וירוס זה.

כמו בכל מחלה אחרת, הטיפול הטוב ביותר הוא מניעה. במקרה של HBV, החשיבות גדולה גם בגלל שמדובר במחלה שקשה לטפל בה, ושיכולה להתקדם במשך שנים וליצור נזק בלתי הפיך בלי להתגלות. מניעת המחלה מתבססת בעיקר על חיסון. לשמירה על היגיינה ומניעת חשיפה לצורות ההדבקה השונות כמובן שיש חשיבות, אך אלה בלבד לא מספיקים כנגד הווירוס שמסוגל לשרוד זמן רב על חפצים שונים מחוץ לגוף האדם, ולהדביק אנשים (ועל אחת כמה וכמה ילדים) שלא חושדים בחפץ תמים.

אודות החיסון

שיטת החיסון המקובלת ל-HBV היא חיסון פעיל, בה הגוף נחשף לחלבון אופייני לווירוס במטרה "ללמד" את מערכת החיסון לפתח נוגדנים כנגדו, וכך למנוע הדבקה במקרה של חשיפה לווירוס.

התכשירים שבשימוש כיום נחשבים לדור השני של חיסוני HBV. אלה בשימוש בישראל מאז הוכנס החיסון ליילודים ב-1992. חיסונים אלה נחשבים כבטוחים, ויעילותם במניעת תחלואה היא 90-95% בקרב אנשים בריאים.  

תופעת הלוואי הנפוצה ביותר היא כאב ונפיחות באתר ההזרקה, והיא מופיעה בכרבע מהמקרים. באופן נדיר יותר, 1-3% מהאנשים יפתחו מחלה קצרה עם חום, חולשה ותחושה כללית רעה, שחולפת לאחר מנוחה וטיפול תומך.

החיסון ניתן ב-3 מנות סביב הלידה, בגיל חודש ובגיל חצי שנה. זאת, על מנת לאפשר לגוף לייצר רמת נוגדנים שתספיק לאורך זמן. באוכלוסיות בסיכון, ניתן לבדוק את רמת הנוגדנים ולתת מנה נוספת במקרה הצורך.

בישראל, בדומה למדינות בהן הווירוס נפוץ יותר, מקובל להמליץ על החיסון ללא קשר למצב הנשאות של האם. בעבר חשבו שניתן יהיה להסתפק בחיסון אוכלוסיות שבסיכון בלבד, אך שיטה זו לא הוכיחה את עצמה כיעילה במניעת הדבקה. החיסון השגרתי בארץ הוביל לירידה של עשרות אחוזים בשיעורי ההדבקה. החיסון בגיל מוקדם חשוב בשל הסיכון הגבוה לפתח מחלה כרונית ובגלל האפשרות לחשיפות לא צפויות. 

השפעה חיובית נוספת של החיסון והירידה בתחלואה בעקבותיו, היא הירידה בהימצאות של הווירוס בסביבה. הרעיון הוא פשוט – ככל שיש פחות חולים ונשאים, יש פחות מקורות להמשך ההדבקה והסיכון של כל אדם באוכלוסייה לפגוש בווירוס יורד. כך, יורד הסיכון ליילודים שלא יכולים לקבל את החיסון, אוכלוסיות מוחלשות חיסונית (קשישים, חולי סרטן ועוד) ואנשים שלא הגיבו לחיסון להידבק במחלה.

למידע נוסף אודות החיסון

מקורות:

  1. Hepatitis B Vaccination – מתוך אתר ה-CDC
  2. Hepatitis B – מתוך אתר ה-WHO
  3. Epidemiology, transmission, and prevention of hepatitis B virus infection – מתוך אתר UpToDate 
  4. Clinical manifestations and natural history of hepatitis B virus infection  – מתוך אתר UpToDate 
  5. הפטיטיס B – מתוך אתר החיסונים של ביה"ח וולפסון
  6. גרפים, תחלואה בישראל, הפטיטיס B בישראל – מתוך אתר החיסונים של ביה"ח וולפסון
  7. הפטיטיס B – מתוך אתר של המכון למחלות דרכי העיכול, שיבא, תל השומר
  8. התרכיבים לדלקת כבד נגיפית B והתגובה החיסונית אליהם – מתוך אתר Israeli journal of Pediatrics