הבדלים בין מחוללי מחלות – פתוגנים

מהם פתוגנים?

פתוגן הוא מחולל מחלה (מיוונית: פתוס= סבל/מחלה, גנס=מחולל). יש סביבנו סוגים רבים של מחוללי מחלות. ניתן לחלק אותם ל ארבע קבוצות: חיידקים, וירוסים, טפילים ופטריות. היום קיימים חיסונים נגד וירוסים וחיידקים, ולכן נתעכב רק עליהם.

חיידקים

חיידק הוא צורת חיים חד-תאית מאד פשוטה. יש סוגים רבים של חיידקים, אשר נבדלים זה מזה בתנאי הסביבה הנחוצים להם לצורך גדילה, בחומרים שהם צורכים, ובחומרים שהם פולטים.

חיידקים נבדלים מתאי בעלי חיים במובנים רבים, ולכן ניתן ליצור תרופות שיפעלו נגד החיידק מבלי לפגוע בגוף המודבק. בזכות גילוי האנטיביוטיקה, ההורגת חיידקים, מחלות שבעבר נחשבו לקטלניות מטופלות היום בקלות, מה שהביא לעלייה משמעותית בתוחלת החיים ובאיכות החיים.

עם זאת, באנטיביוטיקה יש מספר בעיות עיקריות.

  1. במקרים רבים חיידקים גורמים למחלות על ידי היצמדות לרקמות הגוף והפרשת רעלנים (טוקסינים) שפוגעים באופן משמעותי ברקמות אלה. כך למשל טוקסין שמפריש חיידק הטטנוס גורם לפגיעה חמורה במערכת העצבים, וטוקסין השעלת גורם לנזק במערכת הנשימה. כאשר מופיעים תסמיני המחלה האופייניים לחיידקים אלו, המשמעות היא שהטוקסינים כבר הופרשו ולא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור. לרוב בשלב שבו מתגלה המחלה הנזק כבר נגרם, ומתן אנטיביוטיקה לא יועיל לקיצור משך זמן התסמינים או הפחתת חומרתם (במחלות חיידקיות מידבקות תינתן אנטיביוטיקה למרות זאת, כדי לקצר את משך הזמן בו החולה מידבק).
  2. חיידקים גדלים ומשתכפלים מהר מאוד. בגלל קצב הגידול המהיר, בכל דור ודור נוצרות מוטציות. חלק ממוטציות אלה יכולות להעניק לחיידק עמידות בפני תרופות אנטיביוטיות מסוימות. וכך בעת טיפול תרופתי עלול לשרוד ולשגשג זן מוטנטי שעמיד לטיפול. חלק מהחיידקים אפילו מעבירים את התכונה הזאת זה לזה, לא רק בין דורות אלא בין חיידק לחיידק. לכן כל הזמן שוקדים על מציאת תרופות אנטי-חיידקיות חדשות, ולכן עדיף למנוע מראש את ההדבקה, אם יש דרכים לעשות זאת, כך שאפשר יהיה להימנע משימוש באנטיביוטיקה.
  3. בגופנו חיידקים רבים הנחוצים לפעילותו התקינה. תרופה אנטי-חיידקית פוגעת גם בחיידקים "הטובים", ולכן עלולות להיות לטיפול תופעות לוואי לא נעימות. ישנם מקרים שבהם הפגיעה הזאת קשה במיוחד כי המקום שמתפנה בעקבות הרג החיידקים "הטובים" נתפס על ידי חיידקים שעלולים לפגוע בנו.

וירוסים

לווירוס יש מעט מאוד מרכיבים (יחסית לחיידק), הוא מורכב לרוב רק ממעטפת חלבון ששומרת על מידע גנטי (DNA או RNA).

בניגוד לחיידקים, וירוס לבדו לא יכול לנוע או להתרבות וליצור עוד וירוסים. וירוס חייב לנצל את המנגנונים של תאים של יצורים חיים על מנת להתרבות. וירוסים נצמדים לתאים ומשחררים לתוכם את המידע הגנטי שלהם. כאשר המידע הגנטי של הווירוס משתחרר לתוך התא, הוא משעבד את התא. לאחר מכן במקום לייצר חלבונים הנחוצים לתא, מתחיל ייצור מסיבי של עוד ועוד וירוסים שמשתחררים מהתא ומדביקים תאים שכנים.

הטיפול בווירוס לאחר ההדבקה הרבה יותר מסובך מאשר הטיפול בחיידקים. מכיוון שהווירוס מסתמך על מנגנונים תאיים בגופנו, אם ניצור תרופה שמטרתה לפגוע במנגנונים האלו, אנו עלולים לפגוע גם בתאים שאינם מודבקים בווירוסים. יש מעט תרופות שמצליחות לפגוע אך ורק בווירוסים ובאופן מדויק, אך כדי לייצר תרופות כאלו יש לחקור לעומק את מנגנוני הפעולה של כל וירוס ווירוס בנפרד. כמו כן וירוסים, בדומה לשאר צורות החיים הפשוטות, נוטים ליצור מוטציות רבות, ולכן מגלים עמידות לטיפולים.

סוגי הדבקה של וירוסים

יש וירוסים שמסוגלים להדביק רק תאים מבעלי חיים ממין אחד (כמו חצבת או פוליו שמדביקים רק בני אדם), ויש וירוסים שמסוגלים להדביק כמה סוגים של בעלי חיים (כמו וירוס הכלבת, שיכול להדביק את כל בעלי החיים היונקים, או וירוס השפעת שיכול לעבור בין בעלי חיים שונים).

הווירוסים המוכרים לנו ביותר הם אלו שתוקפים את מערכת הנשימה, אך יש גם וירוסים שיכולים להדביק את מערכת העצבים (למשל הרפס), את המעיים (כמו וירוס הרוטה), את הכבד (נגיפי הפטיטיס שונים), את תאי מערכת החיסון עצמם (וירוס HIV שגורם ל AIDS) ועוד.

הידבקות בווירוס

מערכת החיסון שלנו מצליחה להתמודד היטב יחסית עם רוב הווירוסים. כאשר תא נדבק בווירוס החלבונים של הווירוס ניכרים על פני השטח של התא, ומאפשרים לתאי מערכת החיסון לזהות שהתא נדבק. תאי החיסון פועלים בשתי דרכים. הדרך האחת היא חיסול התאים המודבקים, ועצירת שרשרת ההדבקה. הדרך האחרת היא "שינון" החלבונים של הווירוס על ידי תאי מערכת החיסון, ויצירת זיכרון חיסוני נגד הווירוס. כך, בפעם הבאה שיגיעו חלקיקים של הווירוס למחזור הדם, כבר יחכו לו שם נוגדנים שמזהים אותו באופן ספציפי ויפריעו לו לחדור לתאים ולגרום למחלה.

רוב הסימפטומים החריפים שאנחנו חווים מההידבקויות הנפוצות בווירוסים נגרמים עקב פעילות מערכת החיסון נגדם, שיוצרת מצב המכונה "דלקת" (חום, נזלת וכאבים הם סימפטומים של חומרים המופרשים מתאי חיסון פעילים). אם הגוף מזהה את הווירוס בשלב שלפני ההדבקה, ייתכן כי לא נחוש כלל בסימפטומים.

עם זאת חשוב להבין שישנם וירוסים שלאחר ההדבקה הראשונה יכולים להישאר בגוף למשך כל החיים, בין אם במצב "רדום" (נשאוּת) או "פעיל" (מחלה כרונית), ולכן ככל האפשר תמיד יהיה עדיף למנוע מראש מצב של הידבקות בנגיפים מסוג זה.

בנוסף לנזק הישיר לו גורמים הווירוסים, חלק מהמחלות הוויראליות, שנחשבות דווקא ל"קלות", גורמות לסיבוכים חיידקיים. הפגיעה של וויחרוסים ברקמות בריאות מאפשרת לחיידקים לפלוש אליהם ולהתרבות בהם, וכך להחמיר את המחלה.

מקורות וקריאה נוספת

על חיידקים –

על אנטיביוטיקה –

על הפלורה הטבעית –

פתוגניות של וירוסים –

  • Viral Pathogenesis. (1996). In S. Baron (Ed.), Medical Microbiology (4th ed.). Galveston, TX: University of Texas Medical Branch at Galveston.  (קישור ל-Pubmed)

תגובת מערכת החיסון לוירוסים-