בגלל שחליתי באבעבועות רוח בילדותי איבדתי את מרבית שמיעתי"

גם כשמצליחים להבריא ממחלות ילדות רבות, הן עדיין מצליחות לעיתים לפגוע ולגרום לנזקים גופניים ונוירולוגיים קשים למשך כל החיים. בעדות שלפניכם תוכלו לקרוא כיצד החולי באבעבועות רוח אצל ילד בן 4 פגע בשמיעתו לתמיד

באמצע שנות השמונים, בגיל 4, חליתי – כמו רוב הילדים אז, בהיעדר חיסון – באבעבועות רוח. אמא שלי מספרת שמיד לאחר שהבראתי הלכנו לטייל יד ביד וכשדיברה איתי פתאום התחלתי לצעוק לה "מה?", כאילו אני 100 מטר ממנה. בתוך זמן קצר היה ברור שהמחלה גרמה לי לאבד את מרבית השמיעה. כעבור מספר שנים כשאחי הצעיר חלה, הסיפור חזר על עצמו במדויק, בעוצמה חלשה פחות – למזלו איבד את השמיעה באוזן אחת בלבד.

ההתייחסות למחלות כ"קלות" רק משום שהתמותה מהן נדירה אינה נכונה. פשוט אין שום סיבה להסתכן בסיבוכים אפשריים שיכולים להוביל לנכויות ופגיעות בלתי הפיכות לכל החיים
מאז אני מרכיב מכשיר שמיעה באוזן אחת, בשניה נותרו שרידי שמיעה זניחים. אבעבועות, כמו חצבת וחזרת, היא מחלה שנושאת פוטנציאל לפגיעות נוירולוגיות אלימות, בין היתר בשמיעה ובראיה, ולאחר תחילת החיסון המשולש אבעבועות הרוח נותרה בין הסיבות הנפוצות לירידה נרכשת בשמיעה אצל ילדים (אדמת בהריון אצל האם היא עדיין גורם לחרשות מולדת). האמונה שזוהי מחלה קלה או נטולת סיבוכים, כמעט חוויית ילדות נוסטלגית, אינה מתאימה למציאות. המסר של אמי להורים לא מחסנים: אתם מסכנים את ילדיכם ואת סביבתם. המסר שלי בנושא: ההתייחסות למחלות כ"קלות" רק משום שהתמותה מהן נדירה אינה נכונה. פשוט אין שום סיבה להסתכן בסיבוכים אפשריים שיכולים להוביל לנכויות ופגיעות בלתי הפיכות לכל החיים (וגם לא בשלבקת חוגרת בגיל מאוחר יותר). אין מקום ל"בחירה" בסוגיה שכזאת, היא נעדרת כל הגיון והצדקה רפואית או אידיאולוגית ומהווה דוגמא ומופת של בורות וחוסר אחריות. מעבר לכך, בחירה כזו פשוט אינה מוסרית. להורים פשוט אין את הזכות להחליט לשלול הגנה כזו מילדיהם, כעת כאשר היא זמינה לכל נפש. חסנו את ילדיכם, ואם לא חליתם או התחסנתם – גם את עצמכם.